ההורים שלכם שהיו פעם עצמאיים ומלאי חיים, 

הופכים לאט לאט יותר תלותיים, שוכחים יותר.

המעגל החברתי מצטמצם והם מבלים יותר זמן עם עצמם. 

אם פעם הם היו מטפלים בכם היום אתם יותר ויותר נדרשים לטפל בהם.

אבל אתם בין עבודה, ילדים

ואתגרי החיים – 

מנסים להספיק הכל, 

ובין לבין גם לקחת את ההורים לבדיקות ולדאוג להם

מבחינה רפואית

אבל עמוק בפנים אתם יודעים שזה לא מספיק.

שהם זקוקים גם לחברה,

למענה רגשי ועוד

ואתם רוצים שיהיה להם טוב, אבל איך? 

איך אפשר לתת להם יותר זמן, 

יותר תשומת לב, 

כשגם לכם אין רגע לנשום??

כאן אני נכנסת לתמונה.

בפגישות ליווי בבית הוריכם.

בשונה ממטפלים שדואגים לתפקוד היומיומי 

אני מגיעה לבתי הקשישים כדי להפיח חיים בלבבות.

אני מאמינה שאף אדם לא צריך להרגיש לבד, 

במיוחד לא בחורף של חייו.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנכנסתי לביתה של שרה(שם בדוי).

היא ישבה בכיסא, מבטה אבוד, כאילו העולם חלף על פניה. 

סיפרתי קצת על עצמי, שרה סיפרה על עצמה. אחרי ההיכרות הקצרה בנינו הצעתי לשיר שיר ילדות ישן, ופתאום ראיתי ניצוץ בעיניה. 

כשהבחנתי שחיוניות חדשה מילאה ועוררה אותה הצעתי לה שנסתכל יחד באחד  מאלבומי משפחתה. שרה סיפרה לי סיפורים על נעוריה, על בעלה, על ילדיה. הצחוק שלה מילא את החדר, והרגשתי כאילו חזרנו אחורה בזמן.

בביקור הבא  הבאתי איתי רמקול. שרנו שירים ישנים, רקדנו כשאנחנו יושבות על כסא זו מול זו והשמחה מילאה את חלל החדר. 

היא שיתפה שמרגישה פתאום יותר קלילות בגוף שלה.

כשהזקנים פוגשים אותי על בסיס שבועי

ואני -מקשיבה להם בנוכחות, עיניים טובות ולב חומל:

בדידות מתחלפת בחיוך 

חרדה הופכת לרוגע 

נוקשות הופכת לרכות 

וההרגשה שהם לא לבד 

מחזירה להם את התחושה

שיש להם מקום בעולם.

מחזירה להם את תחושת הערך העצמי, 

את החיוניות ואת האור בעיניים.

כל אדם זקוק להרגשה שהוא נראה, נשמע 

ושיש לו מקום בעולם. 

אני כאן כדי להזכיר להם שהם לא לבד, ושהחיים עדיין יפים.